מרתון תל אביב בכרמית

אתחיל מהסוף, היישוב המצומצם והנפלא שלנו הצליח לייצר ביום המירוץ של מרתון תל אביב הוירטואלי – 22 רצים במספר מקצים שונים (מרתון, חצי מרתון, 10 ק"מ, 5 ק"מ) אשר רצו יחד כ-399 קילומטר מצטבר, האם קיימת גאווה גדולה מזו?

בתמונות: ירון, ורד, ויאולה, ישי, הילה, לירון, איתי ואיתי, יניב, יריב, אמיר, דייב, דרור, צדוק, דודי, קארין וקארין, שלומי, הדס, דרור, רעיה, דור, גנה, ואלו שעוד יבצעו את המרתון בהמשך השבוע הקרוב.

ועכשיו מההתחלה, לפני כארבעה וחצי חודשים הצטרפתי לקבוצת ריצה "מתאמנים לחצי מרתון תל אביב" שהוקמה על ידי מאמן הריצות אמיר רוזן, 5 חבר'ה מהישוב אותם לא הכרתי, המטרה העיקרית (שלי) בקבוצה הייתה להגיע לכדי מצב שבו אוכל לסיים 21.1 קילומטרים, וזה הכל. לא היו לי שאיפות מעבר לזה.

כבר בשבוע הראשון של התוכנית בקבוצה קיבלתי "סטירת התעוררות" שאומרת לי "הלו, הסטנדרטים פה זה לא קייטנה, תבין איפה אתה נמצא ותתחיל לעבוד!", ופה התחלתי להרגיש את הקסם של היישוב כרמית.

מאיפה זה מגיע? במקום ממנו אני בא (יישוב במרכז) אף פעם לא הרגשתי שריצה זה ספורט נחשב, אף פעם לא דחפו אותי לשפר את הביצועים, ולא התעניינו בהם. אפילו להיפך, זה מאוד נוח ונפוץ לא לרוץ.
אבל אני מצאתי משהו מרגיע בריצה, מקום שבו אני מצליח לסדר את המחשבות שלי (והיו הרבה בתקופה הזו), להתנתק לשעה ממירוץ העכברים שאנחנו חיים בו, להסתכל על נושאים אישיים ועסקיים מנקודת מבט שונה, ולחזור עם תובנות שלא מגיעות ממקום של לחץ.
וכך, המשכתי לרוץ במשך 3 שנים בקצב זהה (ק"מ \ דקה), מרחק זהה, 3 פעמים בשבוע, ללא שיפור וללא השתתפות במירוצים. זה היה יותר פגישה עם עצמי מאשר ספורט.

כשהגענו לכרמית – הדבר הראשון שעשיתי היה להצטרף לקבוצת הריצה של המאמן אמיר רוזן. כמו כן, בישוב קיימת גם קבוצה כללית ומדהימה (KarmiTeam) של כ 100 תושבים שפשוט רצים, גם אליה הצטרפתי. ביום הראשון כבר הרגשתי שקיים פה משהו לא רגיל, המודעות שקיימת לריצה, התחרותיות, הרמה המטורפת, כמות הרצים (חלק עם תוכנית, חלק בלי, יש טריאתלוניסטים, ישראמנים, ורצים חובבים ומה לא?). הרגשתי את ההערכה שקיימת לספורט הזה, זה כאילו גן עדן של רצים, אין מילה אחרת לתאר את זה.

נחזור לנושא, ארבעה וחצי חודשים התאמנו על פי תוכנית מסודרת של 4 ריצות בשבוע, אני שילבתי 2 אימוני כח (שבוצעו בישוב מול מאמנת הכושר ויאולה), וראיתי את השיפור שלי ואי אפשר היה לפספס את השיפור של כל אחד בתוכנית באופן מובהק משבוע לשבוע. התמודדתי מול עצמי בכל פעם מחדש, בכל עליה, בכל מתגברת, ריצות בקור בחום בחושך, אחרי חיסון, התחזקתי פיזית ומנטלית, נלחמתי מול השדים של עצמי.
ואם כל זה לא מספיק, הצלחתי לפגוע בגוף שלי 3 פעמים, ובעזרתה של רותם הפיזיותרפיסטית (הקוסמת) חזרתי לאימונים מהר מאוד.

בקיצור, אלו היו 4 וחצי חודשים בהם למדתי שיעור חשוב לחיים בהתמדה ונחישות.

ואז – כשהיינו בשיא הכושר שלנו, אמיר העלה את הרעיון של קיום מירוץ מרתון תל אביב הוירטואלי, "אצלנו בחצר" על כביש 358. כביש די שטוח באופן יחסי (עליה מצטברת 120 מ), ותמיד כיף שיש התארגנות גם אם היא חברתית תחת מטריה גדולה יותר למי שיבחרו בכך. חשבנו שנקיים את המירוץ רק אנחנו, ה 5 מתאמנים של התוכנית. כמה מטורפים כבר יסכימו לעשות את הדבר הזה איתנו?!

מסתבר שהמון, החל משעה 4:30 בבוקר ועד 12:00 בצהריים רצו 22 אנשים מהיישוב הנפלא שלנו על כביש 358 כמתוכנן, סה"כ כ-399 קילומטר מצטבר יחד, מספר בלתי נתפס, וזאת ביום שבו מזג האוויר היה מרתיע.
העובדה הזו ללא ספק גורמת גאווה גדולה של ההרגשה להיות חלק מקבוצה כל כך איכותית של אנשים, וכמו כן, לשאוף קדימה אל עבר היעד הבא.

אם צריך לסכם, אסכם בהמון תודה על כל התמיכה הענקית לאורך הדרך של כולם, אמיר, ויאולה ורותם הנהדרים, החברים והשותפים לדרך, על כל המעטפת הנהדרת שהיישוב מספק, הוואי ספורטיבי נהדר והמון תחרותיות,
את החצי מרתון הראשון שלי זכיתי לעשות עם כל כך הרבה תמיכה, המטרה העיקרית שלי הייתה לסיים 21.1 קילומטר, וסיימתי אותם בשעה ו-45 דקות, אני מרוצה מאוד וכבר חושב על היעד הבא.

מאחל לכולנו שנשבור את השיאים של עצמנו בכל פעם מחדש, ושנדע לשמור על שגרת אימונים רציפים עם מוטיבציה גבוהה, כמובן ללא פציעות.