"תסתכלי! תסתכלי!!!" קרא האב המתנשף מהמדרגות. האם הביטה לעברו במבט שואל. הוא הושיט לעברה את הגלויה המקומטת והתיישב להסדיר את נשימתו. האם קראה בשקט את הגלויה, וכשגמרה ארשת בהלה כיסתה את פניה והיא פרצה בבכי רם. הו מה נעשה… מה נעשה? איך נגיע אליו? הוא בוודאי רחוק מאוד מכאן, ואולי אפילו הוא…" היא השתתקה, ולאחר רגע חזרה להתייפח אל אובדן בנה. האב הביט בה בשתיקה. "אולי אפשר ללכת לחפש אותו." הוא פלט לפתע. האם פסקה לבכות והביטה בו בחשדנות. באותו הרגע נשמע צלצול הטלפון. האב קם והרים את שפורפרת הטלפון. "הלו?" שאל. הקול מהקו השני דיבר. "מה באמת? אמר האב בעניים נוצצות. "תודה, תודה רבה!!!" קרא וניתק. "זה היה מפקד המשטרה!!! הוא אמר שיש אנשים שראו את טים בנמל!!". "באמת?!?" קראה האם בהתרגשות. היא קמה וקראה בהחלטיות: "אנחנו נצא עוד כמה רגעים לנמל! כדאי שתתכונן!"
ממש ברגעים אלו, טים וידידו משה צעדו מוקסמים בין היערות והאגמים של שורת האיים היפיפייה. "טוב" אמר משה לאחר דקות ארוכות של הליכה. "בוא נעצור לנוח מתחת לעץ הזה", הוא הצביע על עץ בצד הדרך. הם פנו אל העץ והתיישבו מתחתיו. "מי היה מאמין שככה המקום הזה יראה…" התמוגג טים. "כן.." צחק משה. "בוא נראה איפה האוצר". טים הוציא את המפה מתרמילו ופרש אותה על האדמה הרכה. "בוא נראה… זה נראה כאילו אנחנו נמצאים כאן…" אמר טים והצביע על נקודה במפה. "אז אנחנו צריכים להתקדם לכיוון הזה!". טים קיפל את המפה בחזרה לתרמיל והתרומם. "קדימה, בוא" אמר למשה, שהתרומם גם הוא. כשהסתובבו, נחרדו לגלות שמעופף מפלצתי ורעב הביט בהם בתאווה. "אוי לא!!" זעק טים בבהלה. המעופף הרעב זינק לעבר טים בשאגה ולפת את זרועותיו. "משה.. הצילו!!" השתנק טים. "תחזיק מעמד טים!!!" צעק משה לחברו אשר המריא לשמיים כבול בציפורני המעופף המפלצתי…
ברק דיאמנט
הי, שמי ברק דיאמנט. בן 10. בשעות הפנאי אני אוהב לצייר, לכתוב סיפורי מתח, פנטזיה ודמיון.
